כמה כשרון 1

כמה כשרון וכמה שיק בסדרת צילומים של הצלמת Susanne Stemmer.

מדויק, מוקפד, אסתטי...

מה עוד צריך לבקש?

Stemer מיוצגת בארה"ב, באירופה ואפילו בארצנו הקטנטונת

על החלון חשבתי 3: מילאנו

בית הכלבו הוותיק La Rinascente ממוקם בדיוק במרכז ככר הדומו של מילאנו. למרות היותו עצום וגדול בביקור בו ניתן לוותר בקלות על רב קומותיו. יותר מעניינות הן קומת המרתף שהפכה לסופרמרקט ענק של מוצרי עיצוב וקומת הגג שבה יש סופרמרקט של דליקטסים במיטב המארזים וכמה בארים, בתי קפה ושאר נשנושים חביבים.

לקראת החג בחרו בעלי החנות ומעצביה בשמונה אמנים ומעצבים בינלאומיים שקישטו, כל אחד לפי תפיסתו, את חלונותיה לפי הנושא הטרנדי "שימוש חוזר".

מעניינים במיוחד בעיני הם:

פסל הנייר של האמן הבריטי ריצ'ארד סוויני שעשה שימוש בתוכנת מחשב על מנת לייצר את פסל "המלאך" העשוי כולו נייר, מפולת האוריגמי הדיגיטאלי של האדריכל האוסטרלי כריס בוס שעשויה 1500 "מולקולות" ממוחזרות שמדמות ריף אלמוגים שמתעורר לחיים באמצעות תאורה וצליל,

ושעון השלג של המעצב ההולנדי הרב תחומי Tjep שחלקיו המכניים דמויי פתיתי שלג נראים כאילו הם נופלים מהשמיים.

על החלון חשבתי 2: ניו יורק

החלטתי לבדוק מה קורה בחנות הכלבו ששנה אחרי שנה מציגה את חלונות הראווה האמנותיים, המיוחדים, הנוצצים והמבריקים ביותר בניו יורק. אני מתכוונת כמובן לחנות היוקרתית בשדרה החמישית: Bergdorf Goodman.

אין מה להגיד - לא התאכזבתי. הדיוק, הפרטים, פרטי הפרטים, החשיבה, הכבוד לעיצוב ולעוברים ברחוב - כולם יחד מתכנסים לכדי חגיגה אמנותית מעניינת ומרגשת במיוחד. השנה בחרו המעצבים של חמשת חלונות הראווה בנושא שכל כך קרוב לכולנו בעיקר בימי החגים: Wish You Were Here אותו הם פרשו באמצעות נושאים שונים של נסיעות פנטסטיות לאתרים עוד יותר פנטסטיים. כמקורות השראה השתמשו המעצבים במיתולוגיה הרומית, באושיות מוסיקאליות הוליוודיות משנות הארבעים ובסרטים הראשונים של מדע בדיוני.

לקראת החג החליטו ב Bergdorf Goodman להוציא לראשונה ספר שמציג את היסטוריית חלונות הראווה יוצאי הדפן שלהם לאורך השנים. הספר גדול הממדים, Windows at Berfdorf Goodman, אמנם לא זול במיוחד (550$) אבל הוא נמכר במהדורה מוגבלת לאספנים ויכול בהחלט לשמש כמקור השראה ולימוד לחובבים ולעוסקים בעיצוב.

בית ספר כמו שבית ספר צריך להיות

הגיעה אלי למייל מצגת מקסימה של בית ספר ירוק בבאלי שבאינדונזיה. בדקתי באינטרנט ומצאתי שזוג פעילים למען הסביבה החליט להקים את בית הספר על מנת להראות שניתן לייצר מבנים שלמים ברי קיימא. החומר העקרי של המבנה הוא במבוק אותו ניתן לגדל במיוחד לצורך בנייה ובמטרה להפסיק את השימוש בעצים שמקורם ביערות הגשם המקומיים.

וכך כתוב במקור:

The result is a holustic green community with a srong educational mandate that seeks to enspire students to be more curious, more engaged and more passionate about the environment and the planet.

קניון ההבלים או הכחול הגדול

בכל יום ששי מבלי יוצא מהכלל יוצא לנו לעבור מול קניון שרונים החדש שנפתח לאחרונה בהוד השרון. מכיוון שגם היינו עדים לתהליכי הקמתו, היו שלבים שעוד קיווינו שיצא ממנו משהו אם לא אסתטי אז לפחות סביר. אם לא הומוגני עם הסביבה אז לפחות לא כזה שמשתלב בה כמו קוץ בתחת.

אתמול נסעתי במיוחד עם מצלמה כדי לתעד את האסון הסביבתי הנורא. לפני כן, חיפושים קדחתניים באינטרנט לא העלו דבר בנוגע לאחראים על התכנון והאדריכלות של המראה הסביבתי הכי מזעזע והכי לא מתחשב במזרח התיכון.

האמת שלא כל כך ידעתי ממה להזדעזע יותר:

משני "פסלי" הענק חסרי הטעם שמציגים שני גוליברים שיושבים בעגלות מלאות מצרכים? מעצי התמר שאמנם בגדול מתאימים לשמש כצמחייה ארצישראלית מקומית אבל עשויים, למרבה הזוועה, מפלסטיק? מה"כבשים" שרועות ב"אחו"? משלושת גושי הענק של המבנים שכל קשר מבני ביניהם הוא מקרי בלבד אם בכלל? שלא לדבר על פנים הקניון הקר והמנוכר שנפש חיה לא מסתובבת בו? שילוב מדכא של רצפה מבריקה ומנצנצת, מעקות זכוכית ואלומיניום ותאורת עשרות שקועי תקרה מסנוורים?

וכל זה עוד לפני שנכנסנו לחנות המזון העצומה שנמצת מעברו השני של מגרש החנייה. אז או קי, יכול להיות שפעם לא היה. שפעם היה צנע והיום יש שפע. אבל כאן, מרב שפע בא להקיא. כמויות המזון שמסודרות כאן על המדפים הן אקסטרה ווגאנדיות בכל קנה מידה. שלא לדבר על שלל קישוטי הפלסטיק המכוערים, הדמויות של הרפתן, החלבן, האיכר, הכלב, החתול ומה לא... וכל זה על רקע ציורי קיר ענקיים של גונדולה בוונציה, מזרקה רומאית, שדות פוריים ומה לא...

שום תרבות, שום כבוד, שום חמלה, שום חמימות ושום נחמדות אין במקום המיותר הזה. חנות המזון הענקית ישבה בסדר גמור גם מעבר לצומת. קניון קטן ושכונתי יש ממש בכניסה להוד השרון. אבל מה זה חשוב?! העיקר הדחיפות להקים עוד מפלצת לתפארת מדינת ישראל. ובלילה? הו בלילה! בלילה כל הדבר הזה הופך למסך כחול (מכוער כבר אמרתי?) שמבזבז אנרגיה, מפריע לתושבי השכונות הסמוכות ומסנוור את הנהגים... חלם זאת המילה???

בקבוקומניה

אתמול בשעות הצהריים נשמעה דפיקה בדלת...

שליח לא מוכר מוסר לי שקית נייר מהסוג היותר משובח והולך לדרכו.

אני מציצה פנימה ובוחנת את התכולה יוצאת הדפן.

"הרגע קבלתי בקבוק סודה" אני אומרת לבת השיחה שנמצאת באותו זמן מעבר לקו הטלפון. "מה זאת אומרת?" היא עונה. "מה שאת שומעת. בקבוק סודה בקופסת פלסטיק שקופה" אני אומרת בפליאה.

הנחתי את הבקבוק בצד והמשכתי בעיסוקיי. רק לאחר דקות החלטתי לשוב ולבחון את הבקבוק כדי לנסות להבין את פשר החידה.

הבקבוק, כך מסתבר, הוא בקבוק אקסקלוסיבי (כך לפחות כתוב עליו...) של סאן פלגרינו שהתווית שלו עוצבה על ידי חברת מיסוני האיטלקית. לא הייתי אומרת שממש עוצבה אלא למעשה השאילה את דוגמת הזגזג האופיינית שמלווה אותה מזה שנים. שלא תטעו לרגע, הבקבוק שהגיע הוא לא זה השמח והחגיגי שנראה כאן משמאל אלא הבקבוק הימני הפשוט עם התווית הפשוטה יחסית. קברניטי החברה אולי חשבו שכאן בלבנט זה בלאו הכי לא משנה ואולי בלאו הכי לא נבין ובמילא אין כאן חג מולד וגם לא מקבלים את השנה החדשה... אז נשלח את הבקבוק כמו שהוא ונצרף צילום של הדבר האמיתי וכבר יהיה בסדר.

החלטתי להתעמק בדבריה של הגברת מיסוני כפי שצורפו בקומוניקט. "המשימה שניצבה בפנינו היתה הלבשת הבקבוק תוך החצנת הגוונים, ההשתקפויות ומשחקי האור בפני השטח של המים, על מנת לבטא את הפרשנות שלנו לס"פ (הבקבוק ירוק ומזכיר, לכל היותר, את מי הירקון...) . פרשנות שמביעה את מאפייני המים - רעננות, שקיפות וזוהר - במוטיב הזגזג הייחודי שלנו (להשען על הצלחה זה טוב אבל בחייאת הגיע הזמן לחדש...). בקשנו לפרוץ את הגבולות הפשטניים של משימה שיווקית גרידא (איך בדיוק...). לא המצאנו שום דבר חדש (או, סוף סוף מילים כדורבנות...), אבל ניסינו לבטא את החוויה והטעם שלנו בדרך הזורמת והידידותית ביותר (יה... רייט...)".

אני לא ממש אוהבת שעובדים עלי. אז החלטתי לעשות חיפוש פשוט כי זכרתי שיש משהו שכבר ראיתי בעבר. שיטוט קצר ברחבי האינטרנט העלה שבדיוק לפני שנה פנתה חברת קוקה-קולה הגדולה לכמה מעצבים במטרה לייצר הומאז' לאופנת הלבוש. בין המעצבים פנתה החברה למיסוני שבחרה, איך לא, לעטר את הבקבוק שלה באותם זגזגים אופייניים. לטובת מיסוני אפשר לציין שבבקבוק ההוא עוטר כל כולו בגוונים בולטים ועליזים שממש עושים חשק אם לא לשתות קוקה קולה לייט אז לפחות להתענג מיופיו של הבקבוק.

אם הייתי יודעת איך מוסיפים צילום כאן למטה - הייתי בכיף מראה לכם... עזרה? מישהו?!

על החלון חשבתי

השנה, בנסיעה למילאנו, פספסנו בשבועיים או שלושה את החגיגות המקדימות של חג המולד. את חלונות הראווה המקושטים ביצירתיות שיא ודמיון אינסופי, את הנורות המנצנצות, את מעילי הפוך וכובעי הצמר, את בובות הפרווה ואת שלל אביזרי הנוי המקסימים שנמכרים בחנויות לטובת קישוטי עצי החג.

מכיוון שכך, החלטתי לפצוח בסדרת פוסטים ולבדוק מה קורה בחנויות השונות ואיך הצליחו השנה הרשתות הגדולות והחנויות הקטנות להילחם על תשומת הלב והכיס של התושבים והתיירים בערי אירופה הקרירות.

אני מתחילה היום עם 'הרודס' הבריטית שלקחה על עצמה לחגוג 150 שנה לסופר הסקוטי ברי ולילד הפלא 'פיטר-פן' וארץ לעולם לא. כיאה לבית כלבו ענק, חולקו החלונות למספר סצנות מוכרות מתוך הסיפור הקלאסי שבהן מככבים, איך לא, הילד שמסרב להתבגר, הילדים האבודים, טינקרבל, קפטן הוק וחבריהם לסיפור.
כדי להעצים את המסר, החליטו ב'הרודס' לייצר קולקציית חג מולד שלמה תחת אותו נושא שכוללת קישוטי פיטר-פן, כדורי שלג וקופסאות אוצר.

אין ספק שההשקעה כאן מרובה אם כי לא בלי הגזמה של נצנצים וצמר גפן. יחד עם זה משחקי התאורה, על העומק שהם יוצרים, בהחלט ראויים לציון.